1. 1 ילד בן שבע בשואה ילד מגיל שבע בלי אבא ילד בן שבעים ושבע כל חיי חייתי בהרגשה ובאשליה, קרוב לודאי מוטעית לחלוטין, שהילדות שלי, שנגזלה ממני באכזריות כה רבה, עוד משחר ימיי, תוחזר לי, באיזה שהוא שלב בחיי, בעתיד לבוא. בערוב ימיי, כאשר התברר לי, שזה לא קרה וגם לא יקרה עוד לעולם, חשתי בצורך להתחיל להעלות על הכתב את הקורות אותי ולא שיערתי לעצמי, שהעלאת זיכרונותיי מנבכי התקופה הנוראה ההיא, תהיה כה קשה בעבורי. אני בוחר לעבור את המסע הקשה הזה, לעָבָרי הרחוק, למען נכדיי, ניניי והדורות הבאים אחריי. כדי שידעו כולם מה עבר עליי, על משפחתי ועל כל הסובבים אותי. כאדם בריא, החש שכל חייו, עדיין, לפניו. כאדם, שחי את ראשית חייו בעידן מאד מעניין, מלא תהפוכות ובוודאי לא משעמם, אני מרגיש, שבהגיעי לגילי כיום, בן שבעים ושבע שנים, הגיע הזמן להעלות את קורותיי על הכתב, את כל שראיתי דרך העיניים של ילד בן שבע. דברים, כפי שילד מגיל שבע ראה, הרגיש וחווה על בשרו. אינני רוצה, שהדברים יתקבלו כביקורת על מישהו ושיהיה ברור, שאיני שופט אף אחד. ראיתי את האירועים, כפי שילד בגיל הצעיר ההוא ראה ואין בכוונתי לפגוע באיש, וכמובן, שאין דברים אלה, בבחינת עובדות היסטוריות, אלא כפי שהבנתי אני את האירועים והרגשתי אותם אז. אני, צבי-הָארי ליקבורניק, נולדתי בעשרים ותשעה בחודש מרס 1934 , ברומניה, בעיר צ'רנוביץ, בירת בוקובינה דאז, לאמי דורה לבית כץ ולאבי וולף-ווילי ליקבורניק. כאשר נולדתי ניתן לי שמי הפרטי, צבי )שמי בעברית(, הִירְש )בגרמנית(, הֶרְש )באידיש(, הָארי )להשתלבות בסביבה הגרמנית(. שמי שלי ניתן לי על-שם צבי הֶרש רנרט, אביו של דויד רנרט, בעלה של טנטה רוזה, שחי בשנים 1860 – 1932 . אשתו, פֶפִי-דבורה רנרט ) Pesia Peppi Dvora-Renert Katz ( למשפחת כץ, הייתה קרובת משפחה של סבי איציק כץ. היא נולדה בשנת 1867 ונפטרה בשנת 1935 . 2. 2 רוב זיכרונותיי האישיים מתחילים בגיל שבע וחצי, עם תחילת השואה, וחלק מהקורות אותי מיום לידתי ועד הגיל ההוא ידועים לי, הן מסיפוריה של אמי והסביבה שלה והן מזיכרוני שלי. הואיל והאירועים מגיל שבע וחצי ואילך היו כל- כך דומיננטיים, קשים וקיימים, אני זוכר וחווה אותם מחדש, כמעט בכל יום ובעיקר בכל לילה. 3. 3 צ'רנוביץ סיפור לידתי ולידת אחי נולדתי בעיר צ'רנוביץ, רומניה דאז, בבית הוריי, ברחוב טָייכגאסה ( Teichgasse (, בעזרת מיילדת, כמקובל באותם ימים. כאשר בגרתי, סיפרה לי אמי, שבלילה בו נולדתי, הייתה רעידת אדמה ואני עניתי לה אז, כי "כאשר נולדתי, דרכתי על האדמה ולכן היא רעדה". אני הגחתי לאוויר העולם בלידה השלישית של אמי. הבן הבכור היה אלימלך-מנפרד, שנולד בחמישה בחודש דצמבר 1927 . אחריו נולד אחי קארל, ואחרון הבנים נולדתי אני. "ברית המילה" שלי נערך בבית הוריי וכל בני המשפחה הקרובה הוזמנו לחגיגה. כולם התכנסו בדירה בת החדר האחד שלנו. ידוע לי, שאחי קרל נפטר בטרם נולדתי. מתי? מעולם אמי לא דיברה עליו ולי לא היה את האומץ לשאול אותה אודותיו. אלימלך-מנפרד, אחי הבכור, היה ילד יפה תואר, עיניו חומות ותלתלים זהובים התנוססו על ראשו. הוא היה אְֺרוּך כישרונות, תלמיד מצטיין בכל בית ספרו, נחשב כ"ילד פלא" ואף זכה לפרסים רבים. כבר מגיל צעיר הירבה מאד לקרוא ואהב מאד את הלימודים בבית-הספר. אלימלך חלה בדלקת קרום המוח בהיותו, בערך, בגיל עשר ובאותה עת חליתי אני בשעלת, בהיותי כבן שלוש שנים. כמקובל – טופלנו שנינו בבית. בזמן מחלתו לא הפסיק להתעניין בחומר, שנלמד בכיתתו באותה עת. מוריו באו לבקרו וכל אנשי השכונה התפללו לשלומו. על-אף שלשונו נשארה, כנראה, משותקת חלקית, כתוצאה מהמחלה ודיבורו נשאר עילג, זה לא מה שמנע ממנו להמשיך ללמוד באהבה רבה. כל חייו הוא סָבָל מהמום בלשונו, סֶבֶל, שליווה אותו עד סוף ימיו. 4. 4 הבית בו נולדתי אני לא זוכר את הבית בו נולדתי וכל מה שאני יודע וחקוק בזיכרוני, נובע מסיפורים, ששמעתי מפי אימי. נולדתי בדירה, שהייתה בעליית-גג )בודנוונונג Bodenwohnung ( בבית פינתי, הראשון מצד שמאל, ברחוב טייכגאסה. הבית ניצב בחלק התחתון מול השילר-פארק ) Schillerpark (, לפני הגשר, שעבר מעל ליובל מים קטן, שדרכו עברו לפרבר בשם רוֹש, שהיה בשכנותנו. פרבר רוֹש היה, בחלקו, אזור של וילות יפהפיות, כאשר לצד כל אחת מהן צמוד משק חקלאי, וגרו בהן גרמנים שוואבים. לימים, כאשר היטלר עלה לשלטון, הוא קרא לתושבי רוש, כמו לכל האזרחים הגרמנים, לחזור למולדתם. הם נטשו את בתיהם על המשקים הצמודים להם, אך בגרמניה הם חיו כפליטים. הבית היה ללא חשמל וללא מים זורמים. כך היו רוב הבתים בסביבה. מאחורי הבית הייתה חצר גדולה ובה באר, ממנה שאבו את המים, והתאורה נעשתה בעזרת מנורות-נפט למיניהן. השירותים היו בחצר. היה זה בור חפור באדמה, בתוך צריפון מעץ, משותפים לכל השכנים. בלילות עשו הדיירים את צרכיהם בתוך הבית, בסיר-לילה, אותו רוקנו עם בוקר. בקומת הקרקע היו שתי דירות בנות חדר ומטבח. באחת מהן גרה משפחת לינדר ובשנייה – משפחת פורמן. מעל שתי הדירות הללו הייתה עליית הגג בה התגוררה משפחתי. היה זה מקום חשוך, שבמקורו יועד לתליית כביסה, בימי הקיץ הגשומים ובמיוחד בימי החורף הקרים. בחלק השני של עליית הגג הייתה דירת-חדר ומטבח, אותה שכרו הוריי למגוריהם. כדי להגיע לדירה שלנו, נאלצנו לעלות מספר מדרגות, לעבור דרך החלק החשוך של עליית-הגג, בה נהגו, כאמור, לתלות את הכביסה, ואז להיכנס פנימה, לתוך הדירה שלנו. המדרגות היו חשוכות וסופר לי, שאחי הגדול, אלימלך בן התשע וחצי שנים, פחד לעלות אותן 5. 5 בחשיכה ואני, בן השלוש שנים, עמדתי בראש גרם המדרגות ואמרתי לו: "אל תפחד, אני פה ואני אשמור עליך". גרנו שם עד הגיעי לגיל שלוש שנים. אני נזכר, כי לפני כשלוש-עשרה שנים, כחמישים וארבע שנים אחרי שנעדרתי מצ'רנוביץ, ביקרתי, ביחד עם רעייתי רות, בבית הולדתי בעיר. ראיתי את הבית מבחוץ ומצאתי, שהוא עדיין עמד על תילו ואפילו התנוסס עליו שלט, שאמר, כי הבית ניבנה בשנת 1924 , זאת-אומרת כעשר שנים לפני הולדתי. כמובן, שביקרנו גם ברחוב ליימגאסה, אבל הבית בו גרנו שם נהרס. על הביקור המדובר, בצ'רנוביץ, עוד אספר בהמשך. 6. 6 אמי שלי אמי, דורה כץ-ליקבורניק, נולדה בתשעה בחודש אוגוסט 1899 למשפחה בת חמישה ילדים. אחיה הגדול, אברהם-אדולף כץ, נולד בשנת 1897 . אחריו נולדה, כאמור, אמי. אחריה .נולדה אחותה ברטה-ברכה בשנת 1902 . אחריה נולד סלומון-סָלוֹ בשנת 1904 ובת הזקונים הייתה ג'ני-שֵׁיינדל, שנולדה בשנת 1909 . הם נולדו בכפר בשם סוּ צ'וֶני ( Suceaveni ( בבוקובינה, שעל גדות הנהר סירֶט ( Siret (, במשולש של מפגש הנהרות סירט הגדול והקטן, בתחום הממלכה האוסטרו-הונגרית של אותם זמנים. בכפר הזה היו כעשרים משפחות יהודיות. סבא שלי, אבי-אמי, איש בשם איציק כץ, היה בן יחיד להוריו ולו עוד שלוש אחיות. כאשר הוא התחתן עם סבתי ריסל-רות לבית שניידר, הוא המשיך לגור ביחד עם אשתו, בבית אמו שיינדל, סבתא-רבא שלי, שהלכה לעולמה בשנת 1904 . שניהם, סבתא וסבא שלי, נולדו בשנת 1874 באותו הכפר בו חיו, סוצ'ווני. ביתה הישן של סבתא-רבא שיינדל וסבא איציק, בנה, גבל עם הכנסייה של הכפר, והיה בנוי בסוף המגרש. ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הם בנו בית חדש בחזית המגרש. אמי סיפרה לי, שאחיה סלו נולד באותה מיטה בה נפטרה סבתא- רבא שיינדל ובאותה שנה, 1904 . סבא שלי, סבא איציק, היה סוחר בהמות והחדר שפנה לחזית, שימש כמסבאה, בה מכרו משקאות חריפים. היה זה אחד ממקורות הפרנסה העיקריים של רוב היהודים, שחיו בכפרים בסביבה. סבא איציק היה יהודי דתי, כמו רוב היהודים, שחיו במזרח-אירופה, באותה תקופה. הופעתו הייתה מרשימה. היה לו זקן ארוך ומחוץ לבית חבש, תמיד, מגבעת לראשו, ולבש חליפת שלושה חלקים, כמקובל אז במשפחות ממעמדו. 7. 7 במלחמת העולם הראשונה, הוא ובנו אברהם-אדולף, גויסו לצבא האוסטרו- הונגרי, שם גם גולח זקנו. אני יודע, שבמשך תקופה מסוימת, היה בבית הוריה של אימי, מורה, 'מלמד' קראו לו באותם ימים, שלימד את הבנים במשפחה, לקרוא בכתבי הקודש בשפה העברית המדוברת, כמו גם את כל התפילות, בשפה העברית. אמי, שישבה בצד והאזינה להם בקשב רב, קלטה את השפה ולימים, כאשר עלינו ארצה, היא שלטה בעברית תוך זמן קצר, ללא לימודים מיוחדים. בתקופת מלחמת העולם הראשונה עברו על בוקובינה, צ'רנוביץ וסביבתה ימים קשים. האזור עבר מיד ליד, מספר פעמים. משהרוסים פלשו אל האזור, נמלטו תושבים רבים על נפשם, במיוחד היהודים. סבא איציק ובנו אברהם-אדולף, היו, כאמור, מגויסים לצבא האוסטרו-הונגרי. סבתא ריסל וארבעת ילדיה הקטנים נותרו לבדם בבית. כאשר התחילה מנוסת היהודים מפני הרוסים, היא העמיסה, על שתי עגלות רתומות לסוסים, כלי-מיטה, בגדים, מזון וכל מה שידה השיגה, בתוך הזמן הקצר, שעמד לרשותה. על העגלה האחת הושיבה את אמי, אחיה ואחותה ועל השנייה – היא וביתה הצעירה. נלוו אליהם עגלות נוספות של בני משפחה ותושבים אחרים מהאזור. בדרך לא דרך הם הגיעו לצ'כוסלובקיה, לעיר בשם ברין-בוצ'וביץ'. בדרך אבדו עקבותיה של העגלה השנייה, בה היו שלושת ילדיה הגדולים ולכל יישוב אליו הגיעה שאלה עליהם. בכל מקום ידעו, שישנה בדרך עגלה, עליה יושבים שלושה ילדים קטנים, שהתנתקו ואבדו לה והם אמורים להגיע בכל עת. לאחר התכתבות עם בני משפחה וחיפושים נרחבים, הם חזרו ונפגשו בברין. אמי ספרה לי, שבאותה תקופה, כמו בכל המלחמות, היה מחסור כבד במצרכי מזון ומחירם הרקיע לשחקים. כדי להרוויח מעט כסף, היא קנתה בכפרים חמאה, שהייתה אז מצרך יקר המציאות, הבריחה אותה לווינה, ששכנה במרחק לא רב מעבר לגבול, אותו עברה בחשאי ומכרה אותה שם. אמי ספרה לי, ששם בווינה, שמעה בפעם הראשונה בחייה על הקולנוע ומתוך סקרנות נכנסה לאחד מהם וכאשר לפתע, הוחשך האולם היא נבהלה, פרצה בבכי וברחה משם כל עוד נפשה בה. 8. 8 עם תום מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1918 , חזרו כל בני המשפחה לכפר שלהם, סוצ'ווני. אבא שלה ואחיה הבכור חזרו גם הם מהמלחמה ומצאו את ביתם הרוס למחצה. הם החליטו לעבור לעיר הבירה, צ'רנוביץ. הם מכרו את ביתם בכפר וקנו בית קטן בסמינר- שטַייג )נתיב סמינר Seminarsteg ( על-יד הרזידנץ, מתחם המגורים של הבישופ, שהיה והינו גם היום, אחד המקומות המפוארים של העיר צ'רנוביץ. היה זה בית קטן, עץ אגסים צמח בגינה וכדי שיהיה להם חלב כשר למהדרין הם קנו פרה. אמי התחילה ללמוד בבית-ספר למסחר – הנדל-שולה ) Handel Schulle .) אמי הייתה אישה יפהפייה ואצילית, שערה חום-ערמוני טבעי, שמעולם לא צבעה אותו. גם כאשר נפטרה, בגיל שמונים ושתיים שנים, אחרי מחלה קשה ומתישה, נשאר שערה בצבעו הטבעי, כפי שהיה בצעירותה. היא הייתה אישה חרוצה, פעלתנית בביתה ומעולם לא התלוננה, על-אף שכל חייה היו קשים. היא הייתה אישה חכמה מאד מאד, אינטליגנטית, אצילת נפש ובעיקר - מאד גאה, תכונה, ששלטה בה כל חייה. אמי הייתה החכמה, המשכילה והאינטליגנטית ביותר מכל אחיה ואת הכול היא רכשה בכוחות עצמה. היא הרבתה לקרוא בספרים ורכשה מהם ידע רב. היא הייתה מאד מעורבת, מוערכת ומקובלת בין חבריה והיא עסקה בחליפת מכתבים מסועפת עם חברים ובני משפחה, קרובים כמו רחוקים. בסביבה שלה, דורה כץ הייתה שם דבר. אביה, איציק כץ, סבא שלי, היה איש ספר ואמי שאבה ממנו, כמו מכל הסובבים אותה, ידע, ככל שיכלה. הם התגאו, שסבא שלי ידע לצטט בעל-פה את גייטה, שילר והיינה. אינני זוכר את סבא שלי כי הוא נפטר בשנת 1937 בהיותי ילד בן שלוש שנים וכאמור, כל שאני יודע עליו – מסיפוריה של אמי נובע. נפשית, היא 9. 9 הייתה מאד קרובה לאביה והוא מצידו, החזיר לה אהבה רבה מאד. כל חייה היא דיברה עליו טובות, הרבתה לצטט אותו ותמיד התגעגעה אליו עד מאד. במרכז העיר היה בית-קפה, בו נפגשו צעירי העיר. שם נפגשו גם הוריי, שם הכירו זה את זו ושם התאהבו זה בזו. הם נישאו בשנת 1924 מתוך אהבה ולא כתוצאה משידוך, שהיה מקובל באותם ימים. החתונה נערכה בצ'רנוביץ, באולם בשם Toynbee-Halle , שנבנה בשנת 1920 . אמי סיפרה לי, שהאולם קושט בפרחים, שנשארו מאירוע, שהתקיים בו ערב קודם לכן. קישוט בפרחים בחתונה יהודית לא היה מקובל אז ואכן היה זה דבר יוצא דופן באותם זמנים. באותה תקופה, היה מקובל לתת, לבת הנישאת לאיש, נדוניה, שכללה סכום כסף לסידור ראשוני של הזוג הצעיר. בנוסף לזה כללה הנדוניה גם כלי-בית, מצעים, מפות, בגדים וכל מה שזוג, שזה עתה נישא, צריך בראשית דרכו המשותפת. הסבא שלי הבטיח לתת לזוג הצעיר סכום כסף מסויים, שחלק ממנו הוא נתן להם לפני החתונה ואת החלק הנותר - הבטיח לתת להם בעתיד. אחרי נישואיהם הם עברו לגור בעיר גָלָץ ) Galatz (, על חוף הדנובה, שם היה לאבי דוֹד, אח של אימו, בשם שוּלֶם גינגולד, שסידר לו שם מקום עבודה. זמן מה לאחר נישואיה של אמי, הכירה ברטה אחותה, בחור בשם דויד אוליניק. הוא היה מהעיר פֶלֶשְט ) Felest ) בבסרביה ) Bessarabia (, ועבד כשותף בחנות, ביחד עם אחיו. ברטה, אחות אימי, החליטה להתחתן איתו וכמובן, שגם לה צריך היה אביה לתת נדוניה, כמקובל. עודף הכסף, שהובטח לאימי, נמסר לה. היא הבטיחה לאביה לבל ידאג, כי לאחר נישואיה, היא תהיה מופקדת על הקופה של החנות וכך תוכל להחזיר את הכסף, מה שלא קרה. זה גרם, כפי הנראה, למריבה רצינית במשפחה. אני לא 10. 10 בטוח שאמי, בהיותה אישה גאה, עמדה על זה, שאביה יקיים את הבטחתו, אבל, כנראה, שאבא שלי התעקש לקבל את הכסף, שהובטח לו, ולכן היה מנודה על-ידי משפחת אשתו, משפחת כץ. איני זוכר את אבי ומשפחת אימי בכפיפה אחת. כאשר אימי הרתה את בנה הבכור, את אחי אלימלך-מנפרד, היא החליטה, שהיא רוצה ללדת אותו ליד אימה, בבית הוריה, בצ'רנוביץ. בסוף חודש נובמבר 1927 , והיא כבר בסוף הריונה, נסעו היא ואבי, ברכבת, מגלץ לצ'רנוביץ. בדרך תקפו אותה צירי-לידה והם נאלצו לרדת מהרכבת בעיירה רָדָאוּץ ) Radauz (, שם גרו שתי אחיותיו של אבי. האחות הגדולה, טנטה )דודה( סופי, שהייתה נשואה לחיים הארט, שניהם, באותו זמן, הורים לבן בשם מקס. ביתם השנייה, גיזי, נולדה בשלושה-עשר באפריל 1928 , כחצי שנה אחרי אחי הבכור. האחות השנייה, בשם טנטה רוזה ובעלה אונקל )דוֹד( דויד רֶנֶרְט ובנותיהם – שולמית-מיתה ורות. ביתם השלישית, צבייה-ציתה, נולדה בצ'רנוביץ בשנת 1933 . את בנה בכורה, אלימלך, ילדה אימי בביתה של טנטה רוזה בחמישה בדצמבר 1927 . זמן מה לאחר הלידה הם הגיעו סוף-סוף לצ'רנוביץ והחליטו להישאר ולחיות בעיר זו. ככל הנראה, שם בצ'רנוביץ, התקשה אבי בפרנסת משפחתו, וכדי לעזור בכלכלת הבית, התחילה אימי לעסוק בתפירה. היא תפרה בעיקר מצעים לנדוניות של כלות וחולצות לגברים. אני זוכר, שהיא תפרה את הצווארונים והמנז'טים )חפתי השרוולים( של החולצות, כשהם מחוברים לחולצה בעזרת לחצנים וניתנים להפרדה מהחולצה, כדי שאפשר יהיה לכבס אותם בלבד, ללא החולצה עצמה. מלאכת התפירה לא מנעה ממנה להיות עקרת-בית למופת והיא ניהלה את ביתה ביד-רמה. כל מעייניה היו נתונים למשפחתה ולעבודות הבית. היא הייתה אם מסורה ואוהבת, עקרת-בית למופת וטבחית מעולה. אני עדיין זוכר את ריחות התבשילים, שנדפו מכוון המטבח, כאשר בישלה ואת הבית הנקי למשעי. היא הייתה מחוננת בשכל ישר ובמוח חד, יוצא דופן. אהבתי אותה בכל ליבי. בכל יום שישי, בשעה שתים-עשרה בדיוק, יצאה מתנור האפייה של אמא פשטידת תפוחי-האדמה שלה – טוֹטץ ) Totz (, שהכינה. השכנים אמרו, שאפשר היה לכוון את השעון לשעה שתים-עשרה בדיוק, על פי הטוטץ המוכן של גברת ליקבורניק. 11. 11 הייתי ילד שמנמן ובשל כך כוניתי על-ידי הילדים האחרים בשם "אֺוּלפָס". אמי הייתה רצה אחריי בשילר-פארק, עם פרוסת לחם מרוחה בחמאה ) Butter Brot ,) שחס וחלילה, לא יחסר לי אוכל. באותם ימים רגלה הייתה נתונה בגבס, מה שלא מנע בעדה מלרדוף אחריי עם מזון כל שהוא. אני גם זוכר אותה מטפסת לעליית הגג על סולם רעוע, ברגלה המגובסת, כדי לתלות כביסה. כמעט בכל יום נהגתי ללכת ברגל, לביתה של סבתא ריסל, שבפי נקראה אָֺאאָֺא שלי, שגרה, כזכור, עם אִֺיתה הנשואה ברטה, בעלה דויד ואִֺיתם שרה. הם הגיעו לצ'רנוביץ מהעיירה פלשט בבסרביה וגרו בביתה מאז מות אביה, סבא איציק, שנפטר בשנת 1937 . בביתה של הסבתא היו מים זורמים – בכיור במטבח ובחדר האמבטיה, שהכניסה אליו הייתה דרך חדר השינה. היה בו דוּד ומתחתיו בערו גזרי-עץ לחימום המים שבתוכו. צמודה לדוּד הייתה אמבטיה ממתכת, מצופה באמייל ומידי פעם נהגתי להתרחץ בה. המטבח של סבתא היה מקום המפגש הקבוע של כל בני המשפחה – האחים והאחיות של אמי. בית הסבתא ניצב על מדרון, כאשר המטבח שלו פנה לרחוב. החלון של המטבח היה מעט מעל לגובה המדרכה, כך, שכאשר ישבנו במטבח, ראינו את רגליהם של העוברים והשבים ברחוב. אני זוכר איך זיהיתי את אימי, המתקרבת לבית, לקול צלצול צרור מפתחות הבית, אותם נהגה לאחוז בידה. סבתא ריסל, באבא שלי, בשנות השישים לחייה באותו זמן, הייתה אישה רזה, בעלת גוף יפה, תמיד נקייה ומאד מטופחת. כנראה, שמאחר והמטבח שלה היה המקום המחומם ביותר בבית, במיוחד בחורף, נהגו כל בני המשפחה להתכנס בו בימי ראשון, יום בו כל החנויות והעסקים היו סגורים. הם התאספו שם לשתיית כוס תה מהביל ולנהל שיחות שברומו של עולם – על פוליטיקה, על עבודה, על כלכלה וכן, גם רכילות. מאחר וכאמור, אבי נעדר מפגישות אלו, אני זוכר את דודי סלו מלגלג עליו בנוכחותי ואומר לי בלעג, שאבי, בוודאי, מטייל עכשיו עם מקל הטיולים שלו ) Schpazier Schtok (. לא פעם שמעתי, מאחורי גבי, איך אמרו בלעג, שאני דומה לו, לאבי, ושאני ליקבורניק. לא הבנתי אז, מה רע בלהיות ליקבורניק? האמת היא, שבבגרותי אני מאד דומה, חיצונית, לאבי וכל מי שהכיר אותו, ציין את זה בפניי. 12. 12 לעומת זאת, את אחי הם מאד אהבו והרבו לשבח אותו, ובצדק, על יופיו ועל כישרונו הרב בלימודיו והוסיפו תמיד, שזה מובן ולא יכול היה להיות אחרת, שהרי הוא 'כץ'. עוד אני נזכר, שבמטבח של הסבתא, ניצב תנור-אפייה מוגבה לצד תנור הבישול. בימי החורף הקרים, מצאתי אותה לא פעם, יושבת על גבי תנור האפייה הגבוה, על-מנת להתחמם. אני לא יודע וממש לא מבין כיצד היא הצליחה לטפס לשם. אימי הייתה מאד קשורה למשפחתה על-אף החרם, שהם הטילו על אבי. לעומת זאת, מעולם לא שמעתי מאבי ולוּ אף מילה אחת רעה על משפחת אימי, מה שהוכיח לי עד כמה הוא אהב וכיבד את אשתו, את אימי ונמנע מלפגוע בה. הלעג מצד בני משפחת אימי כלפיי עוד רדף אותי שנים רבות. בשנות השמונים, נפגשתי עם אונקל סלו, כאשר אני פסעתי ברחוב בחולון, תיק צד על כתפי, כפי שמקובל כיום. בין המילים המועטות שהחלפנו בינינו הוא אמר לי, בלעג, שאני דומה ומזכיר לו את אבי, בשעה שהוא יצא לטייל עם מקל ההליכה שלו, כאשר, בזמנו, הכוונה הייתה, שהאיש המטייל עם מקל הליכה, הוא הולך בטל, אינו עובד ואינו דואג לכלכלת משפחתו. וזה נאמר כארבעים שנה אחרי מות אבי ואני כבר לא ילד קטן. אני כבר הייתי אבא לשני ילדים. אני התחלתי לעבוד לפרנסתנו בגיל ארבע-עשרה, במקום ללכת ללמוד ולהתנהג כמו כל ילד בגיל הזה, ובמשך כל חיי פרנסתי את משפחתי בכבוד. האמירה הזאת לא התאימה לטבעי כלל וכלל, על- אף שאני מבין. שהדברים לא נאמרו מתוך רוע לב, אלא מתוך יהירות וחוסר מחשבה. אונקל סלו, האח הצעיר של אמא היה אדם טוב מטבעו. הוא היה ביחסים טובים עם אמי, כשם שהיא הייתה ביחסים טובים עם יתר אחיה. יחסיה עם אונקל סלו היו מבוססים, גם ובעיקר על העבר המשותף שלהם. כל שבת בבוקר הוא נהג לבקר אותנו ושמעתי אותם מדברים על העבר ובדרך זו למדתי אני פרטים חדשים ונוספים מאותם זמנים רחוקים. יחד עם זאת, אני לא זוכר, שאי-פעם, במשך כל שנות חיי, כילד, כמתבגר או כבוגר הוא שאל לשלומי, שאל למעשיי או נתן לי עצה אבהית. אני הרי הייתי היתום הצעיר ביותר בכל המשפחה, גדלתי בלי אבא מגיל צעיר ביותר, באותן שנים קשות וגם באלה שלאחר מכן. למרות זאת איש לא התעניין בי, כולל אונקל סלו הטוב. כנראה, 13. 13 שבזיכרונו נשארתי 'ליקבורניק', עם כל המשתמע, ובגלל זה נמצאתי פסול. אולי זה מה שגרם לי להיות מאד מאד גאה להיות ליקבורניק, להיות בן למשפחת ליקבורניק ובימים שיבואו עוד יוכח שגאוותי באבי ובמשפחתו לא הייתה לשווא והיינו ראויים לגאווה הזו, שחשתי בליבי. לאחר שנים, כאשר הם, בני משפחת כץ, היו זקוקים לעזרת בני משפחת ליקבורניק הם ידעו, יפה מאד, את הכתובת ועל זה עוד אספר בהמשך. 14. 14 אחיה ואחיותיה של אימי אדולף-אברהם כץ, אחיה הבכור של אמי, נולד בשנת 1897 בסוצ'ווני. הוא התחתן עם אסתר לבית פייארמן. לא נולדו להם ילדים. אסתר הייתה אישה יפה, שמשפחתה הגיעה לצ'רנוביץ מבסרביה. מצבה הכלכלי של משפחתה היה גרוע מאד והם התגוררו בפרבר נידח בעיר. היא הייתה הבת הבכורה ולה ארבע אחיות ואח אחד. כפי שעוד יסופר בהמשך, סיפור משפחתה של אסתר שזור במהלך חיי משפחתי ולכן אציג כאן גם את יתר בני משפחתה, על קצה המזלג. אחרי אסתר נולדה אחותה ליזה, שהתחתנה עם וֶרוֹנָה ונולד להם בן אחד בשם שוּרָה. אחריה נולדה טוני, שנישאה לזליג שטאם ושני הילדים, שנולדו להם, חלו במחלה תורשתית ונפטרו בזה אחר זה, עוד לפני המלחמה. אחריה נולד יוסקה, שלימים התחתן עם פרידה ואחריו נולדה פאני, שנישאה לשמיל פרוכטר ונולדו להם ארבע בנות, האחת לפני המלחמה ושלוש הבאות – לאחריה. אחותה הצעירה מנייה נישאה לבחור, ששם משפחתו היה יסופ ונולדו להם שתי בנות ובן. לאחר ארוסיו של אדולף-אברהם לאסתר, הוא שהה תקופת זמן בבוקרשט, שם הכיר בחורה אחרת וחשב להפר את ארוסיו לאסתר. לאימי נודע, שאחיה מתכוון לנטוש את אסתר ארוסתו, למרות שהתחייב כלפיה באירוסין. היא שלחה לו מכתב בו ציינה, שהמעשה אינו ראוי וכך לא נוהגים כלפי בת יהודייה. הוא שמע לקול אימי וחזר לצ'רנוביץ, לארוסתו, לאסתר. אחרי שנים רבות מצאה אסתר את המכתב, שנשמר במגירה בארון הלילה של סבתא ריסל, חמותה, ואז היא קלטה עד כמה הצילה אימי את נישואיה שלה. יוסקה פייארמן, אחיה של אסתר, היה בחור פשוט, עובר-בטל, שלא השכיל להתמיד במקום עבודה, אף לא אחד. משפחתו הענייה אספה כסף וכמקובל אז, שלחה אותו לעבר העולם החדש – לאי קורסאו, אי בים הקריבי, מול חופי ונצואלה, שהיה אז מושבה הולנדית. שם, לפרנסתו, הוא התחיל בקטנות – הוא 15. 15 עסק ברוכלות מבית לבית ותוך זמן לא ארוך הוא התעשר, קנה מגרשים רבים מחוץ לעיר ופתח חנות ברחובה הראשי של עיר מגוריו, וילהלם-שטאדט, רחוב בשם מוֹדוּרָה. שם הוא התחתן עם פרידה ונולדו להם שתי בנות. ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה הוא שלח "ניירות" )מסמכי הגירה( לאחותו ליזה, לבעלה ובנם שורה, על-מנת שייצאו מצ'רנוביץ, שבאירופה הבוערת, ומאחר ולא קיבל אישור להכניסם לקורסאו, היפנה אותם לטרינידד, שם גרו תקופה מסוימת ואחר-כך הם חברו אליו לקורסאו. הוא גם שלח נדוניה לאחותו פני, שהתחתנה בצ'רנוביץ עם שמיל פרוכטר. הוא גם שלח למניה אחותו את החתן יסופ, שהיה מיוצאי מולדובה, רומניה וחי בקורסאו. ליסופ, שהיה תושב קורסאו, היה אישור להכניס לאי כלה וכך גם מניה אשתו, אחותו של יוסקה, נחלצה מצ'רנוביץ והגיעה לקורסאו. יחד איתה נסעה לקורסאו גם אימם, אחרי שהתאלמנה מבעלה, שנפטר באותה השנה בה נפטר סבי, איציק כץ. הוא גם שלח "ניירות" לאדולף, אחיה של אימי, ולאסתר רעייתו, כדי שיוכלו לעזוב את צ'רנוביץ לאי קורסאו וכך יצילו את עצמם מהתופת אותה עברו, לימים, בשנות המלחמה הארורות. הם כמעט נענו להזמנתו אבל כאשר סבתי, אימו של אדולף, שמעה, שהם עומדים לעזוב לקורסאו, היא אמרה לו: "בלוויה של אביך היו כל ילדיו ובלוויה שלי אתה לא תהיה?". הוא שמע את דברי אימו, שנגעו מאד לליבו, ויתר על הנסיעה לקורסאו ונשאר בצ'רנוביץ. על ברטה, אחותה של אימי, שנולדה אחריה, כבר סופר. סָלו-סלומון, אחיה, שנולד, כזכור, בשנת 1904 , במיטתה של סבתא-רבא שיינדל, בסוצ'ווני, היה גבר יפהפה. אמרו עליו שהוא נראה כמו שחקן קולנוע. כאשר הם הגיעו לצ'רנוביץ וגרו בסמינר- שטייג, גרה בשכנותם משפחה בשם שצ'ר, לה היו שני בנים ובת בשם קלרה, אותה לקח לו לאישה. הייתה זו בחורה רגילה, אבל, בדיעבד, הסתבר, שהייתה מאד מסורה לבעלה, לבנה ולמשפחתו. משפחתה נחשבה לעשירה באותם 16. 16 ימים. לאביה, מר שצ'ר, הייתה חנות למכירת טקסטיל ברחוב טמפלגאסה ( Tempelgasse (, מול הטמפל – בית הכנסת הגדול ביותר בצ'רנוביץ. הייתה סברה במשפחה, שהוא לקח לו את קלרה לאישה, בגלל הכסף של משפחתה. בשנת 1930 נולד להם בן בשם אדי-אדוארד, שחי היום באוסטרליה. הדוד סלו, היה היחידי, שמידי פעם עזר לאימי, מבחינה כלכלית. חלק מהבגדים שלבשתי היו של בנו אדי ובמיוחד, אני זוכר את חליפת המלחים ) Matrosen-Antzug ,) שהיה בגד חובה לכל ילד, באותה עת. אני זוכר, שבחורפים הקרים היו למשפחתי קשיים להשיג כסף לקניית עצים לחימום הבית ובחורף האחרון, שלפני הגירוש, קיבלנו ממנו משלוח של עצים. מידי פעם הוא נתן לאימי יריעות בדים מהחנות שלו ושל חמיו )החנות נקראה בשם "שצר את כץ"( כדי שתתפור לעצמה ביגוד. טנטה ג'ני נולדה בשנת 1909 והייתה צעירה בעשר שנים מאימי. ידוע לי, שהייתה נשואה, התגרשה והתחתנה שנית עם דויד לָיינְוֶאֶֺר. סבא שלי, אביה, מכר את ביתו בסמינר-שטייג כדי שיהיה לו כסף לחתן אותה ועבר לגור בדירה שכורה בצד השני של שילר-פארק, בוינצרגאסה. היא הייתה הדודה האהובה עליי ביותר והאדם היחידי במשפחה, שהתייחס אלי. כאשר הייתי בא למפגשים המשפחתיים אצל סבתא שלי, ואני הנכד הצעיר ביותר שלה, איש לא שאל למעשיי ולא התעניין בי ואילו טנטה ג'ני הייתה היחידה, שעשתה זאת. אני זוכר שהייתי חולה, כנראה היה לי חום גבוה ושכבתי במשך היום במיטה של אחי. טנטה ג'ני הייתה הדודה היחידה מכל המשפחה, שבאה לבית אבי, לבקר אותי במחלתי והייתה גם היחידה ממשפחת אימי, שבכלל הגיעה לביקור אצלנו בבית. בשבילי היה זה רק ביקור חולים ואני זוכר, שהיא הביאה לי במתנה בובה מגבס. אחרי זמן קצר, כאשר הסתובבתי במיטה, נפלה הבובה ונשברה לרסיסים לקול בכיי הרם. בזמן הגירוש מצ'רנוביץ הייתה טנטה ג'ני בהריון וילדה בת במוגילב. היא, בעלה ואִֺיתָם ניספו בשואה, בפצורה, שעל הנהר בוק ועל זה עוד יסופר בהמשך. 17. 17 אבי שלי אבי, וולף-ווילי )זאב( ליקבורניק, נולד בשלושים בחודש מרס 1895 , בכפר אְֺרָשְקָה שבבוקובינה, לאביו אלימלך ולאימו פרידה לבית גינגולד. הוריו נפטרו בגיל צעיר, בשנים 1908 ו- 1910 ואבי נשאר יתום, בערך מגיל חמש-עשרה שנים. אחיו הבכור, איזק נולד בשנת 1891 , נישא לקלרה ונולדו להם ארבעה ילדים – פריצי, רודי, מרגיט ופיני. אחריו נולדה סופי בשנת 1893 , נישאה לחיים הארט ונולד להם בן בשם מקס ובת בשם גיזי. אחריה נולדה רוזה בשנת 1894 שנישאה לדויד רנרט ונולדו להם שלוש בנות – שולמית-מיתה, רות וצביה-ציתה. הרבה אינני יודע על חייו של אבי לפני נישואיו לאימא. כל שאני יודע, שהוא היה סוחר עצים ומזה הייתה פרנסתו, בקושי. כאשר הוריי עמדו להתחתן, אבי כבר היה יתום מהוריו מזה שנים רבות. אימי סיפרה לי, שהיא הרגישה, שאחותו רוזה לקחה על עצמה את תפקיד אם החתן – החותנת. אני זוכר את טנטה רוזה, כאישה יפה, בשנות הארבעים לחייה, אישה נמרצת ושולטת בכל מצב. אמנם היא הייתה מבוגרת מאבי בשנה אחת בלבד, אבל הרגישה את עצמה כאחות הגדולה, החייבת למלא את מקום האימא, שכבר לא הייתה להם. ערב נישואיהם, היא באה לבית אימי, כדי לבדוק את הנדוניה. אימי, ככלה צעירה, הייתה מאד רגישה ונפגעה מהביקורת, שטנטה רוזה הטיחה בה. שנים רבות לא יכלה אימי לשכוח את מילותיה, כמו "מה, יש לך רק שמונה כריות נוי? לי היו, ביום חתונתי, אחת-עשרה כריות" ועוד כהנה וכהנה. אבי סיפר לאימא, שרוזה אחותו אמרה לו "למה אתה צריך להגיד לדורה כמה אתה מרוויח בדיוק? למה היא חייבת לדעת זאת?" לימים, כאשר אימי סיפרה לי את הסיפורים האלה, התמרמרתי ושאלתי אותה, מדוע היא האזינה לשטויות 18. 18 האלה, לקחה אותן ללב ונצרה אותן בזיכרונה כל השנים? מדוע לא התעלמה מדבריה של רוזה? כמובן, שנותרתי ללא מענה. אבי היה גבר נאה, שערו שחור, משוך לאחור, שפם מתחת לאפו. היה לבוש, לרוב, בחליפה בת שלושה חלקים ועניבה תואמת. אני זוכר אותו לוקח, את אחי ואותי, לטייל איתו מידי פעם, ברחוב היוקרתי, הרנגאסה, כמקובל אז. אחי, שהיה ילד יפהפה, משך את תשומת-לב העוברים והשבים, שפנו אל אבי ושבחו בפניו את יופיו של אחי. אליי איש לא התייחס, כי הייתי ילד שמנמן ולא מרשים במיוחד. הרחוב הראשון משמאלו של רחוב הרנגאסה היה רחוב דוקטור רייסגאסה, שבפינתו היה בית-קפה 'אירופה'. ברחוב זה הייתה המרפאה של רופא-הילדים דוקטור ויזנטל. אני זוכר כי כאשר הגענו לפינת הרחוב, משכתי את אבי לצידו השני של רחוב הרנגאסה, כי פחדתי שמא לוקחים אותי לרופא, שליד ביתו לא רציתי לעבור. אני נזכר, שבאחד הימים הגיע אלינו לביקור, חבר של אבא מחוץ לעיר, והוריי יצאו לפגוש אותו בבית קפה ברינג-פלאץ ואני נתלוויתי אליהם. החבר, האורח פנה אליי ושאל אותי "ילד מה אתה מבקש להזמין?" הופתעתי והתרגשתי מאד מהפנייה האישית אליי, כי לא הורגלתי בישיבה בבתי קפה ובוודאי לא למעמד, שאיש מבוגר שואל אותי, הילד, מה ברצוני להזמין. קמתי ממקומי, ניגשתי לוויטרינה והצבעתי על עוגה בה חשקה נפשי. אימא, שנשארה יושבת ליד השולחן וראתה מרחוק את שבחרתי אמרה שלא לתת לי עוגה, אלא סנדויץ' עם ביצה קשה. זה מה שהוזמן עבורי, בסופו של דבר, ובתוכי הרגשתי כי אני הילד האומלל ביותר בתבל. אבא לא התערב בענייני הבית. אמא הייתה זו שדאגה לאוכל, לקניות, לבישולים, לטיפול בילדים וחינוכם ובביקוריי הרבים בבית סבתי, באבא שלי, אבא מעולם לא נכח בהם וזאת בעקבות המריבה, שהייתה לו עם משפחת אימי. אימי הייתה נאמנה לאבי כל חייהם ונאמנה לזכרו עד סוף ימיה. על-אף שהם היו נשואים רק כשבע-עשרה שנים והיו אלה חיי נישואים לא קלים, בפרט מהבחינה הכלכלית, היא מעולם לא סיפרה עליו כל דבר רע אלא שבחים בלבד. היא 19. 19 התאלמנה בתופת של ברשאד, ביום חורף נורא, בששה בחודש ינואר 1942 , בהיותה בגיל ארבעים ושתיים שנים בלבד. ארבעים שנה הייתה אלמנה. במהלך השנים, היו לה מספר הזדמנויות לבנות את חייה מחדש, לו רק הייתה רוצה. במשך כל חיי לוותה אותי התחושה המאד לא נעימה, שחייה של אימי חלפו עברו מבלי, שבעל כורחה, מיצתה אותם כראוי, והגיעו לה חיים טובים יותר משהיו לה. נדמה לי, שאני, הבן הצעיר שלה, ניסיתי ככל יכולתי, לפצות אותה ולתקן זאת, במשך כל חייה, במודע ואף שלא במודע, למרות שמעולם לא הייתה מצידה דרישה לכך והכול נבע מתוכי. בהמשך, עוד אספר על הדרך הקשה והנוראה, אותה עברנו עד פטירתו של אבי, בחורף הנורא בין השנים 1941 – 1942 . משפחת ליקבורניק בזמן מלחמת העולם הראשונה עומדים: אבי, אחיו איזק, אשתו קלרה, אחותו רוזה פריצי ורודולף 20. 20 משפחות גינגולד וליקבורניק בחתונה בתחילת שנות העשרים אבי עומד ראשון משמאל עם כובע הצילינדר 21. 21 הבית שלנו בליימגסה בהיותי בגיל שלוש שנים, עברנו לרחוב ליימגסה ) Lehmgasse (, בחלק העליון של השילר-פארק, לבית השני מצד שמאל. הבית היה מט לנפול ועלוב ביותר. הדירה שלנו כללה מטבח וחדר-שינה. הכניסה לדירתנו הייתה דרך חצר, שפנתה אל הרחוב. החצר הייתה חשופה לחלוטין, ללא כל צמחייה. מהחצר נכנסו למבוא, הול-כניסה, שמימינו דלת, דרכה נכנסנו לדירה תוך המעבר במטבח, וממנו - לחדר השינה. בפינה הימנית של חדר המבוא עמד ארגז נעול, בגובה של ארון, בו נשמרו כלי האוכל לשימוש בפסח בלבד. למטבח היו שני חלונות, שפנו לחזית הרחוב ומתחתם עמד שולחן פשוט, מסביבו הסבנו לארוחות שלנו. בפינת המטבח ניצב תנור בנוי מלבנים לבישול ולאפייה, שחומם באמצעות גזרי-עץ מתחתיו. רצפת המטבח הייתה עשויה מלוחות-עץ פשוטים ומסביב לתנור, על הרצפה, היו סימני חריכה, שהשאירו גיצי האש, שהתעופפו מתוך התנור. מימין לתנור הייתה דלת הכניסה לחדר השינה ומימין לה ניצב שולחן-עץ בעיצוב מודרני, עליו שיטחה אמא את הבצק, להכנת האטריות למרק. מתחת ללוח השולחן היה תא אחסון מיוחד עבור המערוך, איתו אמא רידדה את הבצק. לצידו, היו גם שתי מגרות נוספות, עבור הסכום, האחת לסכום הבשרי והשנייה – לזה החלבי. אני זוכר את עצמי עומד לידה על שרפרף וצופה, בעיניים מוקסמות, בידיה, האוחזות במערוך ומותחת את עלי הבצק עד דק דק. פעם אחת שפכתי לה מים על הבצק והיא נאלצה להשליך אותו לפח ולהכינו מחדש. לצד השולחן עמד מזנון )קרדנס(, מעוצב מחלק עליון ותחתון. החלק העליון היה עשוי מארון סגור, בו אוחסנו הצלחות לשימוש יומיומי ומעליו הורכבו שני מדפים גלויים, כאשר על המדף העליון הונח סרוויס פורצלן לקפה שחור, מצויר בדוגמה סינית ועל המדף מתחתיו היה סרוויס, גם הוא לקפה, מצויר בנקודות צבעוניות על רקע שחור. בחלקו התחתון של המזנון אוחסנו, כפי הנראה, הסירים. בין שולחן האכילה לדלת עמד שולחן קטן נוסף, שנועד לרחצה. עליו עמדה קערה מאמייל ולמרגלותיו – דלי מלא במים, אותם הבאנו מהמשאבה )פומפה(, שנמצאה בתחילת הרחוב, ליד השילר-פארק. ליד הקערה עמד ספל פח, איתו יצקו מים לנטילת הידיים. על מדף קטן מעליו, היה הסבון ולצד השולחן חובר מיתלה 22. 22 למגבת. אני נזכר, שגובה שכר הדירה נקבע אז, בין היתר, על-פי מרחק בתי המגורים, בהם לא היו מים זורמים בתוכם, ממשאבת המים. למרות עליבותו של הבית, ועל-אף שהוריי היו אנשים צנועים וכך גם חיו. רהיטי חדר השינה היו יפים להפליא. הייתה בו מיטה כפולה, שני ארונות-לילה משני צידיה, שולחן-טואלט ומראה מעליו. הם הזמינו את הריהוט לחדר השינה אחרי החתונה שלהם, אצל נגר בעיר רדאוטץ ) Radautz (, עבורו שילמו בחלק מכספי הנדוניה. הרהיטים היו עשויים מעץ Blumen Asche , במרקם ובגוונים מרהיבים. לחדר היו שני חלונות גדולים, מעוטרים בוילונות מעשה ידיה של אימי, מהם נשקף נוף מרשים ויוצא מן הכלל, לעבר פרבר רוש היפה. מול המיטה ניצבו שני ארונות בגדים, שתי דלתות לכל אחד, עשויים גם הם מאותו העץ. גב המיטה וראש הארונות עוצבו בפיתוחים בדוגמת כתרים והכול בעבודת-יד. שנתיים תמימות הם חיכו, מיום שהזמינו את ריהוט חדר השינה ועד ליום בו קיבלו אותו, לביתם. מכונת-התפירה של אמא ניצבה מול דלת הכניסה לחדר, מתחת לאחד החלונות של חדר השינה. במרחק מה מהבית שלנו, זרם יובל קטן ובלילות השקטים אהבתי להאזין, מבעד לחלונות הסגורים, לצליל קרקור הצפרדעים. ארבעתנו – הוריי, אחי ואני – ישנו יחדיו, בחדר השינה, כאשר אני, ילד בן שבע וחצי, ישן בין הוריי, במיטה הזוגית ואחי בן הארבע-עשרה ישן על ספה צרה, שהוצבה ליד הקיר, מעבר לארונית הלילה. עד היום אני זוכר את הריח של אבא שלי, את קול נשימותיו ואפילו את הרקמה, שעיטרה את הגטקס, אותם לבש בשנתו. אני זוכר את אבי, שוכב עם ערב במיטה, קורא בעיתון ואת אימי, שוכבת לצידו עם ספר בידיה, שניהם קוראים לאור מנורת הנפט, שדלקה על ארונית הלילה. אני נזכר, שבוקר אחד אמא אמרה לי, שבאמצע הלילה היא הייתה חייבת להזיז אותי ממקומי ביניהם ולשים אותי למרגלותיהם. היא, כאילו, התנצלה וביקשה ממני סליחה, על שהעירה אותי משנתי, למרות, שבבוקר לא זכרתי מאומה מאירועי אותו לילה. עד היום, כאשר אני חושב על זה, אני לא מצליח להבין איזה חיי נישואין ואיזה חיי אישות היו להוריי, בתנאים בהם חיו. רק המחשבה על כך מעציבה אותי מאד גם היום. 23. 23 חדר השינה היה, גם הוא, מרוצף בלוחות עץ פשוטים ובפינת החדר ניצב תנור חימום, בנוי מלבנים פשוטות והגיצים, שעפו מהעץ שבער בו, חרכו את הרצפה והשאירו בה חורים עשנים. מידי פעם, הייתה אמא מוציאה את כל כלי המיטה לאוורור ומניחה אותם על הגדר, שפנתה לרחוב. בכל בוקר סידרה אמא למשעי את המיטה הכפולה. את הכריות ושמיכות הפוך הניחה זה לצד זה ועליהם פרסה את כיסוי המיטה, מעוטר ברקמה, בעבודת-ידה של אמא, אותו הכינה טרם נישואיה, כחלק מכל המצעים של הנדוניה שלה. למרגלות המיטה עמד שולחן קטן, עליו הונחה מפה, שגם היא הייתה רקומה בידיה וגם היא הייתה חלק מהנדוניה שלה. לימים, היא נתנה את המפה במתנה לבן-דוד, שהיגר לארצות-הברית וכעבור שנים, אחרי השואה, קיבלתי אותה ממנו בחזרה. ואכן, המפה הייתה, כפי שנשארה נטועה בזיכרוני – יפהפייה, צבעונית, עשויה בקפדנות ובטוב טעם. מפה זו שמורה עימדי עד היום. מתחתינו, במורד הבית, גרו שתי משפחות בשם קימל. היו אלה שני אחים, האחד בשם אמיל, שהיה נשוי לאישה יהודייה. שני בנים היו להם - ז'ק וסלו. האח השני, בשם לוֹניוּ, היה נשוי לאישה נוצריי ה ולהם בן יחיד, מבוגר ממני, בשם מרתין. מצבם הכלכלי היה עוד פחות טוב משלנו ולכן אשתו היפה של לוניו עבדה כעוזרת בית אצל שכנים ממול, משפחה בשם בינוביץ', שהיו במקורם מצ'כיה. הילדים שלהם היו, בערך, בני גילי. שיחקנו הרבה ביחד, בעיקר, בשילר-פארק הסמוך. טיפסנו על העצים ורדפנו האחד אחרי השני. שיחקנו בתופסת ובמחבואים. אני זוכר כי בחלק העליון של שילר-פארק היו שלושה עצי ערמונים גבוהים שהרשימו אותי עד מאד. על ספסל באחד השבילים בפארק, הונחו פרחים על-ידי בחורה, שבחור התאבד בעטיה, בגלל אהבתו הנכזבת אליה. עוד אני נזכר איך, מידי פעם, אמי הייתה משליכה מהחלון בגד ישן שלי, לעבר בית משפחות קימל, עבור ילדיהן, חבריי. לפני גדר הבית עבר רחוב ליימגסה, מרוצף בחמר ובינו לבין גדר הבית עברה תעלת-ביוב פתוחה, לתוכה רוקנו, עם בוקר, את תוכנו של סיר-הלילה. מאחורי 24. 24 הבית הייתה חצר גדולה. השירותים היו בחצר, בור עמוק באדמה בתוך צריפון משותף לכל השכנים, ממנו נדף ריח נורא למרחקים. בתוך הבית לא היו מים זורמים או חשמל והתאורה נעשתה בעזרת מנורות-נפט למיניהן. רחוב ליימגסה היה קרוב מאד למרכז העיר ונחשב ליוקרתי ביותר. היו בו בתים מפוארים מאד, פרט לבית, שבו גרנו אנו. הבית, שלפני ביתנו, זה היותר קרוב לשילר-פארק, נקרא וילה כץ – לא ממשפחתנו – בית גדול ומפואר, כאשר מאחוריו גן פרטי, השייך לבית, גן שבגודלו היה כמעט כמו שילר-פארק. על-אף, שמאחורי הבית שלהם, השתרע שטח אדמה גדול כל-כך, הבית עצמו נבנה על שפת המדרכה והחלונות פנו לעברה, כפי שהיה מקובל באותם ימים. הרחובות הצדדיים היו שקטים, לא הייתה תחבורה סואנת, כזו שתפריע את מנוחת הדיירים. רק עגלות וסוסים, שנעו לאיטן על הדרכים המרוצפות באבנים קטנות. לעומת זאת, ברחובות הראשיים היו שני קווי תחבורה ציבורית – האחד טרמוויי, חשמלית, הנעה על מסילות, שמסעה התחיל ליד הרזידנץ וסיומה - ליד בית- הקברות היהודי. הקו השני – טרוליבוס, שהיה חשמלית על גלגלים, יצא מתחנת הרכבת. מעבר לכביש, ממול לבית שלנו, היה העורף של האוניברסיטה לתיאולוגיה וכאשר שאלו אותנו איפה אנחנו גרים נהגנו לומר, שאנו גרים מול האוניברסיטה. 25. 25 יום שוק מאחר ובזמנו לא היו מקררים בבתים, נהגה אימי לצאת לקניות של תוצרת טרייה, כמעט בכל יום ואני איתה. לבושה הייתה באופן מאד אצילי, כאשר את רוב בגדיה תפרה במו ידיה. היא חבשה כובע יפה לראשה, כפפות על כפות ידיה וגרבי משי משוכים על רגליה. תפקידי היה להשגיח, מידי פעם, שהתפר של הגרביים, בצד האחורי של רגליה, יהיה ישר כסרגל. לפעמים, הייתה נכנסת לכניסה של בית סמוך כדי ליישר ולמתוח את גרביה ושואלת אותי, לאחר מכן, אם התפר משוך ישר לאורך הרגל. אני נזכר איך, יום אחד, כאשר פסענו לאיטנו ברחוב אלטגאסה ) Althgasse (, לכוון השוק, צעד, במדרכה ממול, גבר צעיר, לבוש בחליפת שלושה חלקים אלגנטית. הוא הסיר את כובעו מראשו, קד קידה כלפי אימי ואמר לה בגרמנית: "גברתי הנאווה, עם רגליים יפות כשלך את אמורה לטייל ברחוב הרנגאסה ) Herrengasse ( )זה היה הרחוב הראשי, שהתחיל ברינגפלאץ ) Ringplatz ( ונגמר ברחוב נוייבלדגאסה( ולא כאן, ברחוב אלטגאסה". לאורך רחוב הרנגאסה הנזכר, נהגו אבות, בכל יום ראשון, לטייל בגאווה לאורכו, עם בניהם בלבד, על מנת להרשים את הסובבים אותם. היה שוק אוסטריה-פלץ, ) Austriaplatz ( אליו הלכנו דרך רחוב אלטגאסה, עברנו את תחנת מכבי האש ומשמאל היה "קינו סקלה", אולם קולנוע. היו זמנים שהאולם הזה שימש כתיאטרון להצגות באידיש. כאשר הגענו לשוק ראינו, מימינו, את בית-הסוהר העירוני – בניין מוארך, אפור חזית, שער ברזל חוסם את הכניסה לתוכו. בשוק נמכרו פירות, ירקות, בגדים ושאר צרכי סדקית. שלל צבעים וריחות קיבלו את פני הנכנסים לשוק. והיה גם שוק קטן יותר, מתחת לכנסייה ברחוב דרייפלטיקסגאסה. כילד, התפעלתי למראה האיכרות, המגיעות לשוק מכוון פרבר רוש, כשהן הולכות זקופות ונושאות את סליהן על הראש, לרוב, מבלי לתמוך בהם בידיהן, כשהם מלאים בתוצרת החקלאית שלהן, למכירה בשוק. הן היו לבושות בשמלות עממיות, רקומות ברקמה רומנית, צבעונית ויפהפייה, שהרשימה אותי מאד. בשוק נמכרו, בין היתר, גם שמנת ושאר מוצרי החלב, במיכלי חרס, מכוסים בעלי כרוב. הקונה נהגה להרים את עלה הכרוב בפינת המיכל, תוחבת את אפה לתוכו 26. 26 ומריחה את הסחורה, כדי לבדוק את טריותה. אמי נהגה להביא מהבית כלי דומה, אותו מסרה לאיכרה המוכרת ולקחה את השמנת או הגבינה, שקנתה, בכלי חדש. את העופות קנתה אמא בעודם חיים. היא נהגה לפתוח את רגלי התרנגולת ולבדוק אם יש לה מספיק שומן ואם צבעו צהוב חזק, מה שציין בפניה שהעוף שמן דיו וראוי לאכילה. משם פנינו לשוחט, ששכן בסוף רחוב ליימגאסה ( Lehmgasse (, בצריף עלוב, מסריח ולא נקי במיוחד, בלשון המעטה. נוצות התעופפו בחלל הצריף ורצפתו הייתה מכוסה בדם, שנטף מהעופות השחוטים. חיכינו לשחיטה של העוף שלנו, איתו שבנו הביתה. אני לא זוכר, שתהליך קניית העוף ושחיטתו נתנה לי הרגשה רעה, כזו שמנעה בעדי מלאכול את העוף אחרי שאימא בישלה אותו. זה נראה לי טבעי, במיוחד אחרי שהסבירו לי שהעוף לא סובל, כאשר השוחט עושה את מלאכתו כהלכה. 27. 27 סדר-פסח האחרון לפני הגירוש מצ'רנוביץ כל שאני זוכר מליל הסדר האחרון שלנו, זה שלפני הגירוש מצ'רנוביץ, הוא כי הלכתי עם אבא לקנות מצות. מכרו אותן בתפזורת, לפי משקל. הבאנו איתנו מהבית ציפית של כרית ובה ארזנו את המצות. הארון המיוחד, בו אוחסנו למשמרת כלי הפסח, נפתח והכלים הוצאו לשימוש במשך שבוע החג. את הכלים האלה, שהיו כל-כך יקרים לליבה של אימי, ראיתי אז, בפעם האחרונה בחיי. אחרי הגירוש, הכלים האלה, כמו גם כל שאר חפצינו האחרים, שהיו חשובים לנו לא פחות, לא היו עוד איתנו. כלי הפסח היו, כמובן, שונים מהכלים של שאר ימות השנה והרשימו אותי מאד. עוד אני זוכר, איך ערכנו את השולחן לקראת הערב. היה זה השולחן, שבחדר השינה, אליו הסבנו אבא, אמא, אחי ואנוכי. אמא פרסה על השולחן מפה צחורה, עליה הונחו הצלחות והסכום המיוחדים של פסח ובמרכז השולחן דלקו הנרות באור נגוהות, בתוך פמוטים כסופים. אני יודע, שבבוקר אותו יום, נערך בבית ביעור-חמץ על-ידי אבא ואני זוכר אותו קורא בהגדה וכולנו אוכלים סעודה חגיגית, עליה שקדה אמא מהבוקר. 28. 28 חופשת הקיץ עם בוא הקיץ נהגנו, הוריי, אחי ואנכי לטייל לעבר הנהר פרוט, שזרם מעברה השני של העיר. אני זוכר, שעברנו את הגשר על הפרוט ולקראת סופו התגנבנו מצידו, על-מנת לא לשלם דמי-כניסה. על גדת הנהר התנשאו עצים עבותים, בצילם ישבנו. לאחר שפרסנו שמיכה על האדמה, הוצאנו את המאכלים של אימא, אותם נשאנו עימנו, וסעדנו את ליבנו. הנהר היה אז רחב מאד ובקושי יכולתי לראות את צידו השני. השתכשכנו במי הנהר השוטפים, התזנו מים האחד על השני וההנאה הייתה גדולה. אני זוכר איך, באחד הימים, התחיל לפתע לרדת גשם וכולנו נסנו להסתתר מתחת לעצים העבותים, בצהלות שמחה רמות. בכל קיץ נהגה סבתא ריסל, שבפי היא נקראה באבא שלי, לנסוע ביחד עם טנטה ברטה ומשפחתה ואונקל סָלוֹ ומשפחתו, למקומות נופש, היוקרתיים והידועים ביותר, בהרי הקרפטים, שבבוקובינה. הם נסעו למקומות כמו דוֹרְנָה-וָטְרָה, קמפולונג, סולקה ועוד. למשפחתי שלי לא היו האמצעים להצטרף לחופשה מעין זו ולכן יצאנו אנו לנפוש ליד הנהר פרוט. צעדנו רגלית למרחק של כחצי שעת הליכה, עברנו את הרזידנץ ופנינו לעבר הפארק, שנקרא הבסבורגס ( Habsburgs-hohe (. היה זה פארק גדול למדיי, אבל לי, כילד קטן, הוא נראה כמו יער סבוך וגדול והנוף שנשקף ממנו לעבר הנהר פרוט היה מרהיב עיין ושובה לב. אהבתי את הבילוי בפארק, את השהות ביחד עם בני משפחתי וציפיתי לחופשת הקיץ שלנו בכיליון עיניים. 29. 29 גן הילדים גן הילדים הראשון בו למדתי היה בתקופה, שהרוסים שלטו בעיר. הוא היה ברזידנסגאסה, בבית קטן עם גינה. אני זוכר, שקיבלנו שם ארוחה ואחרי הצהריים ישנו על מזרנים, שנפרשׂו על הרצפה. בגן זה ביקרתי תקופה קצרה, ממנה אין לי כל זיכרונות. גן הילדים השני בו למדתי, זה הרומני, היה כיתה בתוך בניין בית-הספר וישבנו על ספסלים כמו בכיתת לימוד. הוא נמצא בהֶרְסְקוגאסה רחוב אחד לפני הרזידנס, בקצה השני של רחוב ליימגסה. בפינת הרחוב גרה ילדה בשם לילי, שאביה היה סנדלר. הלכתי עד ביתה לבדי, שם היא הצטרפה אליי וביחד הלכנו דרך רחוב רזידנצגאסה ) Residenzgasse ( לגן הילדים שלנו. הגננת הייתה אישה מבוגרת, לא נחמדה ואנטיפטית. זה היה גן מעורב ובודאי שהייתי בין הילדים היהודים הבודדים בגן. אני זוכר איך היא חילקה לכל הילדים בגן, גירים לציור, אבל עליי היא פסחה ולא נתנה לי. לאחר מכן היא מאד כעסה עליי, שלא ציירתי כמו כולם. מאד נפגעתי מיחסה זה כלפיי ואף סיפרתי על זה לאימא בשובי הביתה. לאחר ימים, הוסבר לי, שהיא הייתה, כנראה, אנטישמית. למדתי בגן זה מספר חודשים, עד לגירוש היהודים על-ידי הגרמנים ועל כך עוד יסופר בהמשך. בת-דודתי שרה, גרה בוינצר-גאסה ) Winzergasse (, בבית סבתי, בצד השני של שילר-פארק. היא למדה באותו בית-ספר בו שכן גן-הילדים בו למדתי אני. בדרכה לבית-הספר היא עברה דרך הרחוב בו גרנו ותמיד דרשה שמי מהוריה ילווה אותה לבית-הספר. אימה אמרה לה, שאין היא צריכה לפחד ושתלך ביחד עם הָרִי, איתי, על-אף שהייתי צעיר ממנה בארבע שנים. 30. 30 חברתי אידה אידה, למשפחת איווניר, הייתה בת יחידה להוריה. נדמה לי, שהייתה צעירה ממני בשנה. הוריה היו זוג צעיר, כבני שלושים שנה ואנשים מאד יפים. גם הם גרו ברחוב ליימגאסה, מול הבית שלנו, בהמשך לגדר של האוניברסיטה והורינו הכירו האחד את השני. אהבתי לבלות בחברתה של אידה כמעט בכל יום ועל כך ספגתי ביקורת מאחי הגדול, אלימלך. מספר פעמים שמעתי אותו אומר לאימא "הוא עוד לא צריך חָבֵׁרה" וגם בי הוא נזף "מה אתה מבלה איתה כל-כך הרבה?". לימים הבנתי שזה, פשוט, נאמר מתוך קנאה, מכיוון שלו לא היו חברים ואת כל זמנו הפנוי הוא השקיע בלימודים ובקריאת ספרים. אני הרגשתי, שמאד נעים לי לשהות בחברתה של אידה ובביתה שלה, דווקא, הרחק מעיניו של אחי, אלימלך. דירתם הייתה בקומת הקרקע של בית בן שלוש קומות, כאשר לשַם הכניסה לדירתם הצטרכנו לרדת מספר מדרגות. הייתה זו דירת מטבח וחדר, גדולים ומסודרים יפה. מאחר ומשחקים לא היו לנו נעזרנו, בעיקר, ביד הדמיון הטובה עלינו וכך עמדנו שנינו במטבח וכאילו בישלנו. אני זוכר איך, באחד הימים, הדלקתי גפרור כדי להצית את העצים, שמתחת לתנור הבישול. מעל התנור הייתה ארובה, דרכה יצא העשן בזמן שהעצים דלקו ואילו בשעה שלא בישלו נאטמה הארובה כדי שהקור לא ייכנס דרכה. באותה עת, בה הדלקתי את העצים, הארובה הייתה, כמובן, חסומה והמטבח התמלא בעשן סמיך. למזלנו, אימא של אידה נכנסה למטבח, פתחה את החלונות ובעזרת מגבת פיזרה את העשן וכך הצילה את המצב. מאחורי הבית היה גן יפהפה, בו פרחו פרחים לרוב, על שלל צבעיהם מרהיבי עיניים. בימים יפים יצאנו לשחק בגן. אני זוכר, שבימי הקיץ הם נהגו לנסוע לנפוש אצל הסבים של אידה, בכפר, בבוקובינה ובהעדרה היא מאד חסרה לי והיה לי מאד משעמם. לאימא של אידה היה תיק-יד מיוחד במינו, סרוג בעבודת-יד ובשלל צבעים מרהיבים ביותר. אותי, כילד, הרשים עד מאד וכך נשאר התיק הזה חרוט בזיכרוני. לימים, כאשר היינו במחנה ברשאד, אחרי החורף הראשון, זה הנורא, 31. 31 שעוד אספר עליו בהמשך, שמענו שהזוג איווניר ניספו. באחד הימים ראינו אישה צעירה חולפת על פנינו, תיק היד של גברת איווניר תלוי על זרועה האחת ובידה השנייה היא לופתת את ידה של אידה. כיום, איני זוכר אם ניגשתי אליהן – כפי הנראה שלא – כי אולי חשבתי בליבי, שמא טועה אני בזיהוי של אידה. כך או כך, הן חלפו מעל פניי ומאז לא ראיתי ולא שמעתי מאידה לעולם. טוב היה לי להניח, שאכן הייתה זו אידה ואני רוצה להאמין, שהיא שרדה את התופת ונשארה בחיים. 32. 32 סקירה היסטורית באחד-עשר בנובמבר 1918 , ביום סיום מלחמת העולם הראשונה, נכנסו צבאות רומניה לבוקובינה, בעקבות תבוסתה של האימפריה האוסטרו-הונגרית. שנה לאחר מכן, בעשרה בספטמבר 1919 הוכרה בוקובינה, סופית, כחלק בלתי נפרד מרומניה הגדולה, שכללה גם את בסרביה וטרנסילבניה. המצב החדש בו מצאה רומניה את עצמה, גרם זעזוע, לא רק לתושבי השטחים שסופחו, אלא גם לרומנים עצמם, אשר לא השכילו להתמודד איתו. כמעט בין-לילה הוכפלו, גם שטחה של רומניה וגם אוכלוסייתה, שכללה קבוצות אתניות שונות של הונגרים, יהודים, גרמנים, רוסים, אוקראינים, בולגרים, תורכים, טטארים וצוענים. אף אחד מהמיעוטים האתניים לא היה דומיננטי ולכן כל המיעוטים חשו, שהם מקופחים, בצורה זו או אחרת. התעקשותה של רומניה לשמר, בכל מחיר, את כל השטחים המסופחים, הייתה לה לרועץ, בסופו של דבר, והייתה אחת הסיבות לזעזועים, שפקדו אותה ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה. רומניה היא ארץ בעלת מסורות אנטישמיות מושרשות. סיסמאות ההסתה נגד היהודים, נועדו להסיח את דעת הציבור מן הקשיים הכלכליים והתבוסות, שהביאו לאבדן שטחים, בשלבים השונים בקורותיה. בין שתי מלחמות העולם רווחה האנטישמיות בקרב חוגים נרחבים ברומניה. הסימביוזה, כביכול, בין היהודים לגרמנים ולרומנים, הייתה קיימת רק בדמיונם של יהודים אחדים. היא לא הייתה מושלמת בימי השלטון האוסטרי, לפני מלחמת העולם הראשונה, אבל וודאי ובוודאי, שנעלמה מאז השלטון הרומני. בימי שלוט הרומנים בבוקובינה הייתה המציאות שונה לחלוטין. צרותיה של רומניה נבעו, בראש וראשונה, מרמת המִמשל והמִנהל, אבל הרומנים האשימו את היהודים. שנאת הזרים, ובמיוחד האנטישמיות כלפי היהודים, היו סימני ההיכר העיקריים של רומניה. ציטוט מדבריו של פרופסור טרווד רופר משקף את המצב בצ'רנוביץ בין שתי מלחמות העולם: "הלאומנות הפנאטית ביותר צומחת במרכזים, אשר בהם לאומים ותרבויות מתערבבים אלה באלה, והיכן שהחיכוך חריף ביותר". ואכן, היו תקופות של חסד יחסי כלפי היהודים. זאת, בעקבות לחץ דיפלומטי בין-לאומי, שהופעל על הרומנים, לשפר את יחסם אל היהודים. צ'רנוביץ הייתה עיר של חמש שפות – גרמנית, אידיש, פולנית, רומנית ואוקראינית, כאשר הייתה חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית. היא הייתה ביתם של משוררים, מוסיקאים, סופרים ואנשי רוח, כאשר היהודים היו השאור שבעיסה. כחמישים אלף יהודים התגוררו בצ'רנוביץ, כשליש מכלל האוכלוסיי ה. הם ניהלו חיי ציבור תוססים כמו גם חיי תרבות מלאים. היו ביניהם מתבוללים, ציונים, בונדיסטים, יידישיסטים וחסידות ענפה. היה בה טמפל מפואר בנוסח רפורמי, עליו עוד ידובר בהמשך, אך גם הרבה בתי-כנסת קטנים. העיתונות, התיאטרון, הספרות והמוסיקה היו בידי היהודים. הם דאגו, שילדיהם ילמדו בגימנסיות הטובות ביותר 33. 33 ובתום לימודיהם, הופנו לאוניברסיטאות. צ'רנוביץ הייתה יישות תרבותית, צמאה לספרות, לתיאטרון ולמוסיקה. התרוצצו בה בערבוביה תשוקה להשכלה, סנוביזם זעיר-בורגני, עשירים מתנשאים וחקיינים רבים – אבל גם אנשי רוח אמיתיים, שבמילה הכתובה התגלם כל עולמם. משפחתי שלי הייתה גאה לדבר, לקרוא ולכתוב בגרמנית "גבוהה" – הוך-דויטש. אני, אישית, גאה לומר, שאת כל החינוך שלי ספגתי מאמי, על-אף שאני מרגיש את עצמי גבולי. נולדתי ברומניה, כל הסביבה שלי דיברה, כאמור, גרמנית וספגתי את התרבות, את המנהגים ואת הנימוסים האוסטרו-הונגריים. כל חיי אני מודה לאימי, בכל ליבי, שאני כפי שאני, על-אף כל מה שעברנו ביחד במשך השנים ועל כך עוד אספר בהמשך. 34. 34 1937 - האנטישמיות הרומנית בסוף שנות השלושים הגיעו התנועות הפשיסטיות לשיא הפופולאריות שלהן. "משמר הברזל", שכונה גם "התנועה הלגיונרית", הייתה מפלגה רומנית בסגנון נאצי, שנתמכה על-ידי הגסטאפו הגרמני, ממנו למדו פרק בהלכות רצח עם. ממשלת גוגה-קוזה, ששלטה במשך זמן קצר בלבד, הניחה, במצעה האנטישמי, את היסודות לרדיפת היהודים הרומנים. בצ'רנוביץ עצמה הרגישו הרומנים מקופחים מבחינה תרבותית וכלכלית גם יחד, אפילו שבין השנים 1918 – 1940 הם השתייכו לבני העם השליט והשפה הרומנית הייתה שפת השלטון, כמו גם שפת ההוראה בבתי הספר. אבל ברחוב שמעו יותר גרמנית, מעט אידיש ורותנית, מאשר רומנית. הפקידות הממשלתית הבכירה, רוב הפרופסורים באוניברסיטאות ובעלי המקצועות החופשיים ממוצא רומני, הרגישו כאילו הם במצור וכעסו מאד על שבני המיעוטים האחרים, במיוחד היהודים והגרמנים, עלו עליהם בהשכלה, בידע מקצועי וברמה התרבותית. הרושם הכללי היה, שהיהודים עשירים יותר מהרומנים, שהרי רוב המסחר נמצא בידיהם. ביום הכיפורים, חגם הקדוש של היהודים, היו רוב החנויות הגדולות, במרכז העיר וברחובותיה הראשיים, סגורות, ונראה היה כאילו צ'רנוביץ היא העיר הלא-רומנית ביותר בכל רחבי רומניה. כולם שנאו יהודים אבל האינטלקטואלים ידעו להסוות את שנאתם, כי הם ידעו, שאנטישמיות גלויה וקולנית תזיק למעמדה הבין-לאומי של רומניה. אבל ברחוב לא הסתירו את האנטישמיות כלל. מידי יום הוצאו צווים חדשים, שהגבילו את פעילויותיהם של היהודים ואסרו על כניסתם לאזורים ולמבנים מסוימים. בהדרגה, החלה הממשלה לשלול מן היהודים את אזרחותם, להפקיע בתי- עסק שלהם ולשלול מהם משרות וחינוך. 35. 35 הרוסים באים בחודש יוני 1940 , נכנסו הרוסים לצפון בוקובינה בעקבות הסכם ריבנטרופ- מולוטוב. בטרם נכנס הצבא הרוסי לרומניה, נטשו את האזור, הגרמנים האתניים וכמה מן היהודים, שהתגוררו בשטחים הנתונים במחלוקת. המעבר מהשיטה הקפיטליסטית לשיטה הקומוניסטית, אותה הביאו איתם הרוסים, היה בעייתי, מאחר שהביא לחיסולה המיידי של כל היוזמה הפרטית וגרם לאבטלה ולמחסור. משבר כלכלי והתפכחות לא איחרו לבוא. אנשי רוח ועובדי צווארון לבן נאלצו להסכין עם כל עבודה מזדמנת, אך ורק כדי לשרוד. עובדי מדינה סובייטיי ם החליפו את אלה הרומנים והרוסית הפכה לשפה הרשמית המדוברת במדינה. ביום בהיר אחד התהפך עולמה של העיר צ'רנוביץ. אנחנו, היהודים הצ'רנוביצאים, שנהגנו לדבר בשפה הגרמנית בגאווה רבה, נאלצנו ללמוד לדבר בשפה הרוסית. חלק מאיתנו, אלה, שדיברו אידיש, נחשבו לנחותים ופרובינציאליים. אני זוכר, יום אחד, בו ביקרתי אצל באבא שלי. באותה עת התארחה שם גם חמותה של דודתי ברטה, שהגיעה לביקור מפלשט, בסרביה, בה האידיש הייתה השפה המדוברת בין היהודים שם. כאשר חזרתי הביתה שאלה אותי אימי, מי היה שם ואני עניתי לה "אָֺאאָֺא )סבתא בגרמנית( ואֺוֹאֶֺה )סבתא באידיש, שכאמור נחשבה לשפה נחותה(. ברחוב נשמעה השפה הרוסית והאוקראינית ונראו הרבה אנשים לובשי מדים. על בניני הציבור התנוססו דגלים אדומים מעוטרים בסמל המגל והפטיש. התלמידים ענדו לצווארם מטפחת אדומה והם נקראו "פְיוֹנֶרִים". זו הייתה תנוער-נוער, שאיגדה בתוכה בני נוער עד גיל שש-עשרה שנים. מעל גיל זה היה "הקומסומול" – תנועת-נוער קומוניסטי, שהיווה עתודה לפעילות במפלגה הקומוניסטית בעתיד. שמעתי את כולם מדברים, בחרדה, על הרוסים ועל הקומוניסטים, מבלי שהבנתי את משמעות הדברים. יהודים רבים התקבצו ובאו לצ'רנוביץ מפני שחשבו, שהתקופה הקומוניסטית תהיה טובה יותר. במקום שכנים שלנו, שעזבו את ביתם, נכנסו שכנים חדשים, שנחשבו לקומוניסטים. בני דודים של אימי הגיעו מרדאוץ, אחרי שעזבו שם את ביתם ואת בית העסק שלהם, זה שפרנס אותם 36. 36 שם בכבוד. היו אלה בני משפחת גריל, בנם זוֹניוֹ, שהיה רופא שיניים ואִֺיתם הנשואה דורה יעקובוביץ’ ושתי בנותיהם. הגיעה מוינה גם בת-דודה נוספת של אימי, אחרי שמשפחתה חייה שם שנים רבות, בשם אָדֶלָה אָֺזְנֶר, בעלה מקס ואִֺיתָם. גם הם, נשלחו מאוחר יותר, כמו כולנו, לטרנסניסטריה. אדלה ומקס, ההורים, נפטרו במחנה מוגילוב. ביתם, את שמה איני זוכר היום, הגיעה לפלסטינה, ארץ-ישראל, בסביבות שנת 1944 עם קבוצת ילדים יתומים, ניצולי שואה, דרך בוקרשט. היא חייה בקיבוץ וכאשר החבר שלה נהרג במלחמת השחרור היא שמה קץ לחייה. היה זה הסוף הטרגי של משפחת בזנר. היא הייתה הנצר האחרון של המשפחה. היא ניצלה מהתופת בשואה, אבל לא יכלה לשאת עוד סבל נוסף. לא היה בה עוד הכוח לעמוד בסבל נוסף ולאבד נפש קרובה נוספת. הגיעה לצ'רנוביץ גם אִֺיתו של הדוד איזק, מרגיט ליקבורניק, ביתו השנייה, שנישאה לנוּצְיוּ-נתן ליפְשֶס, והם גרו בבנין חדש, היחידי שניבנה באותן שנים, ברחוב אוניברסיטטגאסה. בת-דודי, מרגיט, הייתה אישה מאד יפה. כאשר אימי דיברה עליה, היא הייתה, לעיתים, אומרת עליה כי "היא יפה כמו אשת קצין", מתוך ההנחה דאז, שנשותיהם של הקצינים אמורות להיות נשים יפות. ביקרתי בביתם מספר פעמים וכילד הייתי נפעם למראה הריהוט המפואר והמודרני לזמנים ההם. הגעתי לביתם ביחד עם אמי, שתפרה לה בגדים ובאה אליהם למדידות. באותה תקופה בה שהו הרוסים בצ'רנוביץ, הם גייסו לצבא הרוסי גברים צעירים מתושבי העיר, ביניהם גם יהודים רבים. גם נוציו-נתן, בעלה של מרגיט גוייס, קרוב למועד חתונתם והם חזרו ונפגשו שוב לאחר תום המלחמה. כל אלה באו לצ'רנוביץ הקומוניסטית משום שסברו, שלחיות במשטר הקומוניסטי, החופשי כביכול, יהיה טוב יותר מאשר תחת המשטר הרומני. בצ'רנוביץ נוצר מחסור גדול בדירות למגורים וכל אחד לקח לו למגורים מכל הבא ליד. בני הדודים של אימי מצאו דירה במרתף ואנו נפגשנו איתם בשילר-פארק. חלק גדול של יהודי צ'רנוביץ קיבלו את הרוסים בשמחה ובתקווה למצב טוב יותר, מה שמאד לא מצא חן בעיני הרומנים, ומה שיתנקם ביהודים בעתיד, לאחר שוב הרומנים לעיר. 37. 37 בגלל היות חלק מיהודי צ'רנוביץ קומוניסטים, אחדים מהם התלוצצו ביניהם, שייתנו להם, כקומוניסטים נאמנים, את הכבוד לעמוד על מגדל-השעון של בניין עיריית צ'רנוביץ ולהשתין ממנו על הרינג-פלאץ. אני, כילד תמים ונאיבי, קיבלתי את דבריהם כפשוטם ואמירה זו העסיקה אותי מאד. לכשעצמי, ידעתי, שזה לא מנומס להשתין בפומבי, אלא בחדרי חדרים, בסיר-לילה בלבד. גם חשבתי, שזה מאד מסוכן לטפס על מגדל-השעון למטרה זו. קיננה בי מין תחושה ורצון להזהיר, כל אחד עליו שמעתי שהוא קומוניסט, מהסכנה הטמונה בעצם הטיפוס על המגדל הגבוה. הרוסים נהגו לקרוא את התושבים לאסיפות, "זָאְֺרֶנְיֵׁי" בפיהם. ההשתתפות באסיפות הללו הייתה חובה ומטרתן הייתה לפאר, לרומם ולהלל את במשטר הקומוניסטי, את מנהיגיו ובראש וראשונה את המנהיג הדגול, המיוחד והכול יכול – יוסף סטלין. השתתפתי עם הוריי באחת מהאסיפות הללו, זו שנערכה בוילה-כץ הסמוכה לביתנו. ידענו, שמשפחת כץ עזבה את ביתה ימים ספורים לפני כניסת הרוסים, מתוך כוונה להגיע לפלסטינה, היא ארץ-ישראל. כאשר הגענו לווילה-כץ לאסיפה, נכנסנו דרך הול הכניסה הגדול, ממנו הסתעפו חמישה או שישה חדרי הבית. בכל חדר גרה משפחה של קציני צבא רוסיים. בהול הכניסה המפואר, שעדיין היה מרוהט בחלק מן הריהוט העתיק, שננטש על-ידי משפחת כץ, קידמה את פנינו פרה, לתדהמתי כי רבה. שמעתי את הנשים היהודיות מעבירות ביקורת על אופן לבושן של הנשים הרוסיות ואפילו שמעתי אותן אומרות, שהן יוצאות לרחוב כשהן לבושות בכותונת- לילה. כך ניראו להן השמלות הפשוטות של הרוסיות. שמענו הרבה שירים ברוסית, שפה, שכמובן לא הבנו, אבל כמעט בכל משפט נשמעו המילים "לה סטלינה, לה לנינה, לה רודינה" – "לסטלין, ללנין ולעם" - פירוש, שנודע לי בדיעבד. בכל הזדמנות היו מצעדים של הצבא הרוסי. אני זוכר את עצמי יושב על כתפי אבי, כאשר הוא ניצב על מדרגות בניין העירייה, מורם מעל ראשי האנשים העומדים לפנינו ורואה את החיילים הצועדים בסך. הייתי מאד מאד גאה להיות 38. 38 עם אבי, נישא על כתפיו וצופה לעבר הרינג-פלאץ, מעל לראשיהם של כל הקהל הגדול, שבא להריע לצבא הרוסי. חלק מיהודי צ'רנוביץ העשירים הוכרזו כאויבי העם והוגלו לסיביר. אנחנו ידענו, שהרוסים שלחו את אותם היהודים, שגרו בדירות גדולות במרכז העיר, כדי ליישב בבתיהם את קציני הצבא ובני משפחתם. בדיעבד הסתבר, שיהודים אלה ניצלו, אמנם, מן התופת הגרמנית, על-אף שחייהם בסיביר לא היו קלים כלל וכלל. גם הדוד שלי, סלו והורי אשתו, הושלכו מביתם במרכז העיר. בדרך כל-שהיא הם הצליחו להימנע מלהישלח לסיביר והם קיבלו בית בפרבר רוש, בו גרו קודם לכן גרמנים, לאחר שעזבו לגרמנייה מולדתם. זה נתן לנו הזדמנות לבקר בפרבר רוש ואני זוכר אותו מאותם ימים. באופן כללי, אני זוכר, שהורגש מחסור גדול במזון ובשאר מוצרי צריכה. אני נזכר כי באחד הימים, הלכתי לבית באבא שלי וחלפתי על פני חנות, ששכנה בתוך כוך קטן בחזית של השילר-פארק. חנות זו הייתה שייכת למשפחת ברכר, בה מכרו נפט לתאורה, לחימום ולבישול. לפני החנות השתרך תור ארוך של כמה עשרות אנשים, ביניהם ראיתי את באבא שלי, כאשר היא נושאת בידיה שני פחים ריקים. התעורר וויכוח, עד כדי מריבה, על שכל אחד צריך לקנות רק פח נפט אחד, כדי שיספיק לכולם. כאשר באבא ראתה אותי, היא קראה לי לעמוד איתה בתור ואני קניתי את הנפט בפח השני. באותם ימים קנו בשר, שלא היה ברור אם הוא כשר למאכל על-ידי יהודים. אימי, שהקפידה על הכשרות בביתנו, התלבטה מה לעשות עם הבשר – מצד אחד היא רצתה להאכיל את ילדיה בבשר ומאידך, היא לא רצתה לטמא את מטבחה הכשר. אני זוכר איך אימי העמידה פרימוס בוער על הרצפה, באמצע המטבח, עליו בישלה את הבשר, מבלי לטמא את תנור הבישול הרגיל כמו גם את יתר הכלים הכשרים שלה. כל זאת כדי שהילדים שלה יוכלו לאכול בשר. כמובן, שבקיץ זה, באבא והדודים שלי, כבר לא נסעו לנופש וגם הוריה של אידה נשארו בקיץ זה בבית. 39. 39 ראש-השנה ויום-כיפור בראש-השנה וביום-כיפור שררה אווירה חגיגית במיוחד ברחובות צ'רנוביץ. החנויות ובתי העסק שהיו, ברובם, בבעלות היהודים, נסגרו. ברחוב נראו האנשים בלבוש חגיגי במיוחד. רק בחגים האלה ראיתי שעל חלונות המטבח, אלה שפונים לרחוב, שמו לוחות עץ נעולים במנעול, מעין תריסים להגנה בפני פורצים, בשעה שרוב היהודים שהו בבית-הכנסת. ברחוב הרנגאסה, היה מרכז תרבות גרמני בשם "הבית הגרמני" ) Das Deutsche Hause (. בימים הנוראים של ראש-השנה ויום-כיפור הם השכירו את אולם הפאר שלהם לרבנות היהודית, שקיימה שם תפילות בחגים אלה. "בימים הנוראים" נהגו גם יהודים מתבוללים ללכת לבית-הכנסת ואז הטמפל, שהיה בית- הכנסת המרכזי בעיר, נעשה צר מלהכיל את כולם. מתבוללים אלה, היו על-פי- רוב, אנשים אמידים, אניני טעם ויפי נפש ו"שטיבל" יהודי עלוב לא היה לפי טעמם והם היו מוכנים לשלם בעבור תפילות באולם מפואר ומרשים. "הבית הגרמני" ברחוב הרנגאסה התאים לאמות המידה שלהם והגרמנים, תמורת תשלום נאות, שיתפו פעולה ברצון. אנחנו הלכנו ל"טמפל" שהיה בית הכנסת הגדול ביותר בצ'רנוביץ ושכן ברחוב טמפלגאסה. היה זה בניין מפואר ומרשים מבחוץ ומבפנים. הוא נבנה בשנים 1887-1883 לפי סגנון מאורי. בחמישה ביולי 1941 הועלה הטמפל באש על-ידי הרומנים והגרמנים אחרי שרצחו את הרב מרק ועוד כמה מאנשי בית-הכנסת ובתוכו הקימו אולם קולנוע. לפני הטמפל הייתה רחבה גדולה, שהובילה למספר מדרגות, בהן עלו לעבר דלת הכניסה לתוכו. הבניין התנשא לגובה של שלושים ותשעה מטרים כולל כיפה זהובה, גבוהה, שהתנשאה מעל לגג הבניין. דלת הכניסה המרכזית הייתה גבוהה במיוחד ומעוטרת בקישוטים מרהיבי עיין. משני צידיה היו עוד שתי דלתות צדדיות ומעליהן ויטראז'ים צבעוניים, דרכם נכנס האור לתוך ההיכל. חלונות עם ויטראז'ים היו גם על שני קירותיו הצדדיים של הטמפל. על הגג התנשאו צריחים מעוטרים – ארבעה בחזית ועוד שישה על כל 40. 40 צד של הבניין. בלב נרגש נכנסנו לתוך הטמפל, וממולנו ראינו את ארון הקודש המפואר, מעוטר בסמלים מהמקרא. לפניו, על בימה קטנה עמד השולחן הגבוה של החזן. משני צידי המעבר היו שורות שורות של ספסלים, ובקומה מעל, מסביב לאולם – מרפסת ארוכה ובה שורות של ספסלים ל"עזרת הנשים". הבניין היה מרהיב ביופיו מבחוץ ומפעים נפש בתוכו. האור, שנכנס דרך חלונות הויטראז'ים, הטיל על כל הנוכחים חרדת קודש. אני זוכר את יום-כיפור האחרון, בו הגענו לטמפל. אני זוכר את ההתרגשות שאפפה אותי למראה הבניין המפואר ועוד יותר התפעמה נפשי למראה ההוד וההדר עם כניסתנו פנימה. כל הנוכחים בטמפל הגיעו לבושים חגיגית. הנשים התהדרו בשמלות משי ורדיד מפרווה על כתפיהן, הגברים הגיעו לבושים בחליפה ומגבעת על ראשיהם ואני, כמובן, לבשתי את חליפת המלחים שלי אותה שמרנו לאירועים מיוחדים כגון זה. על-אף שמשפחתי לא הייתה אמידה, קנה אבי מקומות ישיבה מכובדים לו ולאמא, כאשר אבי ישב במרכז אולם התפילה, בקצה השורה, ליד המעבר האמצעי ואמא ישבה, כמובן, ב"עזרת הנשים", בשורה שנייה, גם-כן במקום מרכזי ומכובד. צמרמורת אוחזת בבשרי גם היום כאשר אני נזכר בקולו הצלול והאדיר של החזן, קול שנשמע מקצה ההיכל ועד קצהו ואת ההד שחזר מן התקרה הגבוהה ומן הקירות הסובבים אותו. אני זוכר, שבאמצע התפילות, ניגשתי אל אימי והיא נתנה לי, בחשאי, פרוסת עוגה וציוותה עליי לצאת החוצה דרך המדרגות האחוריות, כדי שאיש לא יראה אותי אוכל ביום הצום הקדוש. עוד אני זוכר, ששמעתי ויכוח, שניטש בין טנטה רוזה לבעלה, "מדוע ווילי, אבא שלי, יכול היה להשיג מקום כל-כך מכובד בשביל דורה אישתו, ואילו היא הייתה צריכה לשבת מאחור, בשורה הרביעית בצד". 41. 41 אני גם זוכר, שבאחת ההפסקות בין התפילות, הלכתי עם אמא לבקר את טנטה גוּסטָה גוֹטֶסמן, בבית הכנסת קוֹרשִיל, שהיה מול הדירה בה התגוררה, ברחוב מִיצקֶביץ. טנטה גוסטה הייתה אז אלמנה וחנות המכולת, שבבעלותה, שכנה בבניין בו גרה. היו לה ארבע בנות – רוזה-רות גוטסמן-אריאלי, שעלתה לפלסטינה,לארץ-ישראל בשנת 1933 . ג'ני-יעל גוטסמן-גבזה, שעלתה גם היא לפלסטינה, לארץ-ישראל בשנת 1934 , וכאשר היא באה להיפרד מאיתנו, בטרם עזבה את צ'רנוביץ, סיפרה לי אימי כי היא נשאה אותי, כתינוק, על זרועותיה. לימים, היא הייתה מראשוני כפר הנוער עיינות ושותפה בהקמתו. שתי הבנות הללו היו פעילות בוויצו הצעירה בצ'רנוביץ. הבת השלישית של טנטה גוסטה הייתה סלי גוטסמן-קרפל והרביעית – רגינה גוטסמן. אמא של טנטה גוסטה מִימֶה )דודה באידיש( רַייזֶל )רוזה( הייתה אחות של סבא איציק כץ ובעלה פֶטֶר )דוד באידיש( אֶֺרְל גרוס, שנשארו לחיות בכפר הולדתם, סוצ'ווני ועליהם עוד אספר בהמשך.